ארבע פרספקטיבות על ההגרלה המחומשת

1. "המחשב היה שם כדי שנמרוד בו "

רציתי שההגרלה כבר תקרה ואז היא נדחתה בשבוע. כשהגיע היום זה היה לי רחוק מדי מהראיון. הרגשתי שהיה לי יותר מדי זמן לתפוס מרחק אירוני מכל זה. שקלתי לבטל מכיוון שחשבתי, בטעות, שהמשימות המיניות יהיו האטרקטיביות והאקסטרימיות ביותר ושיהיה סתם מבעס להתבונן מהצד ולא להשתתף, או להשתתף ולקלל אחר כך. מצד שני לא יכולתי להרשות לעצמי לפספס אירוע כזה כאמן וכסקרן. באתי להגרלה אחרי שאמרתי לעצמי שהכל בסדר ושאני אשאר אמן פרפורמנס טוב גם אם לא אפרוץ את כל הגבולות שלי בערב ההגרלה.

ואז הגעתי, בין הראשונים יש לומר. הייתה מבוכה שהלחיצה את כולם ואותי קצת פחות, אולי מפני שגרתי כל כך הרבה שנים בחו"ל ואני רגיל לסיטואציות של זרות, שבהן אני לא מכיר אף אחד וכו'. זה הדיפולט אצלי. ובכל זאת עם הישראלים זה תמיד מרגיש חשוף קצת יותר.

התחלנו לקבל משימות והמשימה הראשונה שלי הייתה להגיד הכל בלחש ונורא התאכזבתי כי ציפיתי לאיזה היי אקסהיביציוניסטי מרוכז כזה מההתחלה ועד הסוף. רק לקראת סוף הערב נפל האסימון שבעצם המחשב הוא רק איזה משהו שם ברקע ועצם זה שהוא נותן פקודות מהווה תירוץ "לתת לעצמי פקודות" שלאיש אין בקרה עליהן או על מידת האדיקות בביצוען, והן תמיד יוכלו לעבור כ"פקודות שהתקבלו מהמחשב". זה היה הגילוי הגדול ביותר מבחינתי ובזכותו גם אשמח להשתתף בהגרלות הבאות. לכאורה 'נכלאתי' בדירה למשך חמש שעות, נתבקשתי לכבות את הפלאפון, כלומר ברמה הסימבולית היה כאן אלמנט של כפייה מסויימת, בגבולות הסביר כמובן, קבלתי הוראות ממחשב שהיו להן השפעה ישירה עליי, ויחד עם זאת דרגת החופש הייתה למעשה מקסימלית. המחשב היה שם כדי שנמרוד בו. כדי שנחליט בעצמנו מתי ובאיזו מידה לציית לו.

עבורי זה היה שיעור בציות/דמוקרטיה/רצון חופשי, מכיוון שבהתחלה היתה לי נטייה לבצע את המשימות באדיקות, אפילו להגדיל ראש ולא "לבטל באופן אוטומטי/על דעת עצמי" התנייה קודמת מכח משימה חדשה שניתנה לי; בהתחלה ביקשתי הוראות, רציתי להיאחז באיזשהו קו מנחה. הייתה מידה של תיסכול על זה שלא מכריחים אותי לבצע משימות, שחלקן קלות מדי לביצוע ולא מאתגרות מספיק, שאין פיקוח ושישנם יותר מדי פתחי מילוט. אבל בסופו של דבר זה היה הדבר שהכי הערכתי בפרויקט. אני מניח שמרבית המשתתפים הגיעו כדי לחיות איזו זהות חדשה, איזו אופציה משוחררת יותר של עצמם מעצמם ובסופו של דבר המסקנה היא שאין קיצורי דרך ושזה יכול לעבוד רק בשיטת ה"עשה זאת בעצמך". בהתחלה הייתי "מורעל-הגרלה", רציתי את "החוויה המלאה", רציתי סדנת פרפורמנס, ולאט-לאט הבנתי שהעניין אינו טמון בציות או אי הציות למחשב. המחשב מסמל קצת את אלוהים. ואז במהלך הערב אתה מגלה שאלוהים מת, ושזה תמיד אך ורק, למרבה הפחד/בנאליה, אתה מול עצמך.

(אנונימי)

2. "מהגרלה להגרלה היחס שלי אל המחשב נהיה בו-זמנית מיתי יותר ומיתי פחות"

כשהמחשב טועה קצת יותר מדי, כשהוא קורא למשל לאנשים שאינם שם, הוא מאבד באחת את כוחו המאגי, וזה מרופף לאין שיעור את עוצמת הסיטואציה, את היכולת שלה להיות מרחב ממשי אחר. הפעם המחשב טעה המון, ונראה לי שזה, יותר מכל, יצר אוירה מאוד מפורקת, מאוד מוגבלת, בעיקר בהגרלה השניה שהייתי בה. מישהו אמר אחר כך: אנשים לא הביכו את עצמם, לא היו לא נחמדים, לא חרגו באמת מהגבולות הרגילים של סיטואציות חברתיות. זה נכון, באמת רוב מי שראיתי, גם אני, נשארו במרבית האינטרקציות הפומביות, במרבית הפרפורמנס שלהם בחלל, מאוד מנומסים, ובמידת מעורבות נמוכה. אבל העובדה שאפשר תמיד לאפיין את האוירה בחדר, ולראות איך כל אחת מהנוכחות תורמת לה, משכיחה לפעמים לזמן מה כמה שונה החווייה האישית של אנשים שונים בתוך זה. מוזר להבין אחר כך שבכל זאת יש כאלו שזו היתה להן הגרלה מעולה, או נוראית. להיזכר פתאום שגם בי יש כאלו שזו היתה להן הגרלה מעולה או נוראית.

המון חוויות שונות הפעם. לצאת לטיול של עשר דקות במצוות המחשב, למצוא עלה יפה וצהוב, להביא אותו לאיש זר שמדבר, צוחק, מתפלא, ללכת מהר חזרה, להיתקל באיתמר על אופניים בדרך מהבית שלנו לחברה שלו, לחבק אותו מהר ולהמשיך ללכת. לקבל הוראה ללכת מאוד לאט ולצלול לתוכה כמו ללמוד ללכת. להתפלל. להימלט מהעולם לעמידות ראש ארוכות, פעם אחת בהוראה, פעם אחת לא. לדבר דיבור מיוחל לא צפוי, לדבר דיבור כושל מייאש, לראות מהצד דברים מצחיקים מאוד, לראות מהצד דברים לא זזים, לא זזים, שעות של שיעמום נוראי מזוקק, שהחרא הזה כבר ייגמר (ברחתי ברגע שהיה אפשר), וגם שתיים-שלוש חצאי שעות של התעלות רצופה. הרגע של לחזור מהטיול של העשר דקות הביתה להגרלה, בהתמסרות, כמו מאי ברברי אל הספינה שלך.

מהגרלה להגרלה היחס שלי אל המחשב נהיה בו-זמנית מיתי יותר ומיתי פחות. יש את המחשב-של-מטה, המוגבל כל כך במה שהוא יכול לעשות, במידה שבה הוא כופה עלייך טרנספורמציה, ויש את המחשב-של-מעלה, ההגרלה האידיאלית המדומיינת שההגרלה הממשית כל הזמן שואפת אליה ואף פעם לא באמת מצמצמת את המרחק, והפער ביניהם גדל כל הזמן. זה שוקע למטה וזה נוסק כנגדו. עם הזמן הדחף לבוא נהיה אולי יותר ויותר דווקא כדי להיות בתוך הפער הזה.

(קרן שפי)

3. "כולם רק חיכו לאיזו הפתעה גדולה שתקרה ולא קרתה"

אוף, טוב, אז ככה. היה קצת קשה ומאכזב, המעבר מדירה לדירה שבר את הקסם, והיתה תחושה שחלק מהאנשים לא ממש מעניינת אותם ההגרלה. בהגרלה הקודמת שהשתתפתי בה היתה תחושה שלמרות פערים שונים, היה לאנשים עניין להכיר אחד את השנייה. הפעם היתה תחושה שכולם רק חיכו לאיזו הפתעה גדולה שתקרה ולא קרתה. יכול להיות שזה קשור לדירה שהיינו בה, לזה שהיתה תחלופה של אנשים, או לזה שהיו שם 3-4 אנשים שהיו סוג של " מחוץ" להגרלה כי לא קיבלו הוראות מכל מיני סיבות.

אתמול חשבתי על זה שגם ללא הוראות אפשר היה להמשיך להשתתף, הרי אף אחת לא ידעה שאין להן הוראות. כל דבר יצירתי שהיו עושות היה מתקבל, אבל לא היתה כזו יצירתיות. זה מעניין עוד יותר לחשוב על זה אם לוקחים בחשבון את כמות היצירתיות שנשפכת מרוב האנשים שהשתתפו, ועד כמה גם הם זקוקים להוראות, לסוג של גבולות והקשר חברתיים על מנת ליצור. וכמה בנליות, שעמום וחוסר ביטחון נשפכים מהם, וממני, כשהמסגרת הנוקשה של הוראות מהמחשב מתרופפת ונשברת.

הייתי שמח לחוויה מתקנת.

(יותם בן מאיר)

4. "כאילו ככל שאתה משתתף יותר בהגרלה אפשר להדליק את הכפתור ההתנהגותי השונה בך באופן אוטומטי"

היתה לי הגרלה מוזרה, ולמען האמת, לא היתה לי הגרלה. ר' שלפה אותי מההגרלה שלי די בהתחלה, ולקחה אותי איתה להגרלה אחרת, בלי הוראה מהמחשב, כך שנשארתי בלי הוראות לכל יתר הזמן. את הזמן שנשאר העברתי לרגעים בכל אחת מארבעת הדירות, וכמובן בהליכות ביניהן, שבאופן מפתיע הרגישו כמו חלק אינטגרלי מהאירוע – כל הזמן חשבתי שהאנשים ברחוב הם משתתפים, ובחלק מהמקרים, צדקתי.

אז הוראות לא היו. מה שכן היה זה החוויה המרתקת של החלפת אווירה בין בית לבית (החללים היו מאוד שונים אחד מהשני – המקום הדרומי ההוא שנראה כמו אולם קולנוע היה המקום שבו היתה תחושה פראית ומעניינת, בית אחר נראה כאילו חצי מתחרמנים וחצי משועממים, והדירה שהתחלתי ממנה הרגישה לי כמו שעשוע של חנונים), התערבות בעניינים שאינם ענייני וגם פשוט התחושה הזאת של "ותיק הגרלה", שגם בלי הוראות יש לך רשיון למתוח גבולות.

זה הדבר הכי מעניין שאני יכול להגיד בעצם – ההגרלה הזאת לא היתה שונה מבחינתי מהקודמות אפילו שלא היו לי הוראות. היא עדיין גרמה לי להתעסק בכל מה שמעסיק את התת מודע שלי ביומיום באופן יותר גלוי ועדיין חזרתי ממנה מוטרד ונרגש באופן משונה. אני אגיד יותר מזה – אחרי כמה מילים שיצא לי להחליף עם שדמה בסוף הערב, הבנתי שבעצם ייחלתי למה שר' עשתה לי. בתחילת הערב לא התחשק לי בכלל למלא הוראות, לא עניין אותי מה שיקרה בעקבות המילוי שלהן ולא היו לי אנרגיות לאלמנט משחק-החברה שבכל העסק. היתה לי תחושה שהולכת להיות לי הגרלה משעממת, הרגשתי מונוגמי וחסר תשוקה לסיטואציה מסיבתית וחשבתי שאני אמצא את עצמי מתגעגע לתחושה הראשונית שהיתה לי בהגרלות קודמות. דווקא ברגע שהפסקתי עם ההוראות השתחררתי והרגשתי שהעסק לוקח אותי לאיזשהו מקום חדש. כאילו ככל שאתה משתתף יותר בהגרלה אפשר להדליק את הכפתור ההתנהגותי השונה בך באופן אוטומטי, וההוראות עצמן הופכות להיות הסחת דעת מעכבת.

משתתפת אחת שאלה אותי בתחילת הערב אם אפשר לעזוב את ההגרלה באמצע, ואמרתי לה שלא נראה לי, כי זה הורס הכל. עד סוף הערב האמירה הזאת נראתה לי מגוחכת, כל העניין בהגרלה הזאת היה שהיא היתה נזילה לחלוטין מבחינת כללים. איכשהו ההפרה של כלל המקום ושלל הבעיות הטכניות הפכו את המסגרת לפחות ופחות נוקשה, ומה שנשאר זה מין רשיון משונה להרוג, שיכול להמשיך איתך אחר כך עד קצה הערב.

וזהו לעת עתה.
(עפר)

דו"ח אישי משלוש הגרלות

"אני יודעת עכשיו שעדיף לי לבוא בלי ציפיות נוספות, ובכל מקרה אין לדעת מה יהיה. יש כל כך הרבה פרמטרים שיקבעו באותו זמן איך ארגיש בכל דקה ודקה."

בבואי לכתוב על ההגרלה, אשים עצמי בנעליי שם. פתחתי בירה שנייה לערב, ואני מוכנה לסיעור מוחות עם עצמי.

מלכתחילה חששתי לכתוב על ההגרלה. חששתי כי מה שהרגשתי בהגרלות כל כך מופשט וחסר צורה ומילים. ולכן גם כשאני מנסה לספר לאנשים שלא חוו את ההרגשה, אני נתקלת בקשיים.
כי הלא זה לא "אבל איזה הוראות יש שם".
כי יש הוראות מכל הסוגים והצורות.
זה איך שאני מרגישה בחלל חדש שאינו מוכר לי, עם אנשים אותם איני מכירה כלל, או מכירה באופן חלקי ביותר.

ולפני, אני מתרגשת. מהראשוניות שמצפה לי, כי כל אירוע כזה הוא ראשוני עבורי.
אני יודעת עכשיו שעדיף לי לבוא בלי ציפיות נוספות, ובכל מקרה אין לדעת מה יהיה.

יש כל כך הרבה פרמטרים שיקבעו באותו זמן איך ארגיש בכל דקה ודקה, החל מאיזה שיר מישהו ישים ועד אחד הדברים הכי נפלאים בעיני, להכיר אשה או איש חדשים ומעניינים.

"השאלה אחר כך היא איך ממשיכים הלאה? אם הוצאנו את החלק המעניין ולא-בהכרח-טוב שלנו, איך נוכל להמשיך ביום יום לשים מחסומים על עצמנו."

הייתי עד עכשיו בשלוש הגרלות.

ההגרלה הראשונה היתה ראשונית ביותר. אחריה הרגשתי שלא ארגיש דבר כזה לעולם שוב. אני עדיין מרגישה ככה. אולי ארגיש יותר, אולי פחות, אבל כמוה לא. המרחב הדירתי המצומצם גרם לי להגיע למעין אינטימיות אינסטנט עם אנשים שונים. ההרגשה שאני בסיטואציה ראשונית הממה אותי. אחרי ההגרלה הראשונה התהלכתי כמו בחורה מאוהבת, רק שהייתי מאוהבת לא באדם, אלא בסיטואציה. ההוראות ניתנות לי, אבל הבחירה בכל זאת בידי. התאהבתי בקבוצה של אנשים שיצרו יחד משהו בזמן נתון.

ההגרלה השניה לא עשתה לי טוב. אני חושבת שבגלל שבאתי עם הר של ציפיות מההגרלה הראשונה, ולא נתתי לעצמי פשוט להרגיש. הרגשתי שהכל זר לי, למרות שוודאי שהכל היה זר לי. המקום לא היה אותו מקום והאנשים היו ברובם לא אותם אנשים. הרגשתי שאני לא נותנת לאני להיות אני והכל היה מבולבל.

להגרלה השלישית הגעתי מוכנה בלי ציפיות. או אולי קצת מוכנה לקרב אחרי רסיסי שמועות ששמעתי מהגרלות אחרות.
"על החיים ועל המוות" אמרתי לעצמי. אם יהיה רע אני לא חוזרת שוב.
לא היה רע בכלל. היה נפלא. היה אחר.

אני חושבת שכשאנחנו חושבות אלו הוראות להביא להגרלה, ההוראות הקלות והמעניינות יותר ואולי אלו שאנו נוטות אליהן באופן טבעי הן הוראות "רעות". להכות מישהו, להעליב מישהו, או שיסתגר בשירותים עד ההוראה הבאה. גם חלק מפריצת הגבולות שאנו שואפות אליה בהגרלה היא להגיע לקיצוני הרע שלנו. לקחת את ההגרלה כבמה למשהו שלא נהיה בחיים היום-יומיים, או אולי משהו שהיינו רוצות להיות אבל בגלל מוסכמות חברתיות לא זוכה לצאת החוצה.

מעבר לזה, כמו שעפר כתב, ההגרלה משפיעה על ההתנהלות שלנו ביום יום. אנחנו משחקים קצת יותר בכלים שעומדים לרשותנו, גם באנשים סביבנו. המחשבה הזו הבהילה אותי (והייתה נכונה להפליא) כשהיא נהגתה בקול רם לא על ידי. מה יקרה אם אפנה את זה, לא במתכוון, לאנשים שיקרים ללבי? זו שאלה טובה: את מה נבחר להפנות מההגרלות ולמי? מה נשאר איתנו אחר כך?

כך יצא שקצת פחדתי לקראת ההגרלה השלישית. פחדתי על עצמי ועל מה שאולי יצא ממני, פחדתי ממה שאולי יצא מאנשים אחרים כלפיי.
אבל ההגרלה השלישית היתה נפלאה. במקרה או שלא, היו הוראות שאהבתי. אולי גם התעלמתי משאר הדברים ובחרתי לראות דברים מסוימים. ניתנה לי הזכות להיות בעולם קצת אחר למשך 3 שעות. לאהוב את האנשים סביבי, למרות שההיכרות שלי איתם הייתה מזערית.
הייתה לי הזכות לספר חלקי סודות, ללטף, להיחשף, לראות אנשים אחרים נחשפים, לשוחח, לחבק.
להשתחרר.
בהגרלה השלישית הרגשתי שאני מוציאה את הטוב שבי ושהאנשים סביבי טובים, וטובים אליי.

השאלה אחר כך היא איך ממשיכים הלאה? אם הוצאנו את החלק המעניין ולא-בהכרח-טוב שלנו, איך נוכל להמשיך ביום יום לשים מחסומים על עצמנו.
או לחילופין איך אמורים יום למחרת הגרלה ממלאת, כמו שהיתה לי ההגרלה השלישית, להחזיר את כל ההגנות שאנחנו עוטים על עצמנו. כך או כך, איך אפשר להמשיך כאילו כלום, כאילו שלא קיימת אלטרנטיבה.

(רותם)

(בהעדר שם טוב מזה) תהיות

כך או כך – זה היה בילוי-ערב רגיל
(תהיות נא לזקוף על חשבון הגיל.)
דוד אבידן, מתוך "סיכום ביניים"

"מדהים כמה סיטואציות פשוטות יכולות להיות מעניינות אם אתה מוצא לעצמך מושא למחקר, ובעיקר מוצא את עצמך מושא המחקר"

את ההרגל להסתכל על סיטואציות מבחוץ רכשתי בגיל צעיר. בתור ילדה שהספיקה עד גיל עשר לעבור בין 3 מדינות, 4 ערים ו 7 בתים הבנתי מהר מאוד כמה יתרונות יש בזרות, כמה כח ובטחון אפשר לשאוב מזה שאתה תמיד נשאר עם רגל אחת בחוץ: החופש להשליך פנטזיות על "המקום האחר", היכולת לשחק עם אלמנטים בזהות שלך, והכיף הגדול שטמון בעובדה שיש לך פרספקטיבה, בכישור לקחת (או תמיד להישאר) צעד אחורה מתוך המקום שאתה נמצא בו ורק להתבונן. הריחוק הזה הוא כלי שהקפדתי לתחזק ולשכלל, התרגלתי להסתכל ולבחון כל מה שאנושי סביבי, הפכתי להיות אלופה בהכנסת דברים לפרופורציות, במדידת ערך של דברים, בפירוק לגורמים.

באיזשהו שלב הבנתי שאפשר להשתמש בכלי הזה לא רק כדי לחקור סביבה חברתית ואנשים אחרים, אלא גם ככלי לימוד שלי על עצמי. הרי כולנו חווים את אותם רגעים בהם אנחנו מסתכלים על עצמנו מבחוץ, ואפשר גם לנצל אותם. מדהים כמה סיטואציות פשוטות יכולות להיות מעניינות אם אתה מוצא לעצמך מושא למחקר, ובעיקר מוצא את עצמך מושא המחקר.

אחת לכמה זמן היה עולה הפחד שהקלות הבלתי נסבלת שבה אני יכולה לצאת החוצה מתוך סיטואציות, ויותר מכך הקלות שבה אני יכולה להקהות רגשות לא נעימים על ידי תיחום שלהם, גורמות לי לא "להרגיש על אמת", לפספס איזה חוויה. תמיד היה בי הפחד שאולי מנעד רגשות הוא סימטרי – אם אתה לא יכול להיות מאוד עצוב לא תוכל גם להיות מאוד שמח.

אי שם בכתה ח' נתקלתי במורה שדיבר על הערך הגדול שיש בהתרחבות, על הצורך בלהרחיב את עצמך כל הזמן – ללמוד הרבה דברים שונים, לראות דברים מסוגים שונים, לחפש יופי ועניין במקומות שמרגישים באופן אינטואיטיבי לא מעניינים, להתמודד עם אתגרים שהיית מעדיף לוותר עליהם, לחפש עניין גם במקומות משעממים. אמנם לא תמיד מוצאים, אבל בדרך כלל כן. הוא כינה את זה 'תיאוריית המשפך' – אדם נולד כשהוא מוכן לקלוט כל מה שיש סביבו, ככל שמתבגרים היכולת והרצון לקלוט מצטמצמים: בוחרים עמדה, תחומי עניין, מכריזים במה אנחנו טובים יותר ובמה פחות וכל מה שנשאר מחוץ לתחומי המשפך הולך לאיבוד. צריך כל הזמן לדחוף את הדפנות ולשאוף להתרחב. מאז נוסף פרמטר למדידת ערכם של דברים: עד כמה אפשר ללמוד מהם, עד כמה הם עוזרים להרחיב.. מאותו הרגע יכולתי לא רק להמעיט מערכן של חוויות לא נעימות או של תחושות קשות, אלא למצוא בהן משמעות חיובית – כחוויות מסוג חדש, שדורשות ממני התמודדות מסוג חדש ולכן עוזרות להתרחב. ל"אז מה כבר קרה" מתווסף "הרגשת משהו קצת חדש.. מגניב"

חשוב לי להדגיש שהחיפוש אחרי חוויות חדשות שונה מחיפוש אחרי ריגושים. גם שעמום נכנס תחת קטגורית החוויות שאפשר ללמוד מהן. אבל כמו חיפוש אחרי ריגושים, גם הוא עוזר להתגבר על פחדים ומדרבן אותך להיכנס לחוויות חדשות מתוך תחושה שפעולה עדיפה על אי פעולה ושתזוזה למקום חדש היא ככל הנראה חיובית (בדרך כלל אפשר לחזור), הפחד היחיד שנשאר הוא פחד מפני השלכות על דברים שאין לי שליטה עליהם (אנשים אחרים למשל)

בהקשר הזה, הסיטואציה של הניסוי נראתה כמו סיטואציה מושלמת. כמה שעות שבהן אתה מוצף כל הזמן באתגרים חדשים או הצעות לפעולה, הפחד מהשלכות מנוטרל כמעט לגמרי, סביבה שבטוח מאוד לפעול בתוכה. אין פיקוח על התהליך שאותו אתה עובר אלא רק דרבון לבדוק ולהרחיב גבולות: הן על ידי ההוראות שמגיעות מהמחשב (שנכתבו על ידי אנשים שאתה לא מכיר ושעולם האסוציאציות שלהם יכול להיות מאוד רחוק משלך) והן על ידי השותפות שבתהליך – העובדה שאתה מוקף באנשים שעוברים תהליך דומה – מה שתמיד מדרבן ללכת רחוק יותר.

דווקא מהבחינה של בדיקת הגבולות שלי אל מול עצמי הניסוי היה פחות מאתגר ממה שחשבתי. כנראה שזה נבע משילוב של מזל/חוסר-מזל בקבלת ההוראות. מעט מאוד מהן גרמו לי אי נוחות או דרשו ממני ערעור על הגבולות שלי. התווסף לזה חוסר, לטעמי, במה ששדמה תיארה בפוסט שלה כחוויה לא חיובית מהניסוי הראשון שהיא השתתפה בו (אני השתתפתי עד כה רק באחד) – מידה מסוימת של לחץ מהקבוצה ללכת רחוק יותר, קיצוני יותר, מערער יותר. בסופו של דבר לא היה אף רגע בניסוי שבו הרגשתי אי נוחות ממשית. מבוכה קלה ברגעים מסוימים כן – אבל לא יותר מזה. יש שימצאו בזה יתרון, אותי זה בעיקר קצת הפתיע…

***
– הערת אגב –
זה מה שכתבתי לועדת ההגרלה במייל משוב ששלחתי להם אחרי הניסוי, בעניין הזה:
"הפער הזה בין מה שהנחתי שיהיה מעניין (בדיקת גבולות עם עצמי), לבין מה שקרה לי בפועל בתוך הניסוי נראה לי פתאום מאוד הגיוני… ז"א אני ממש רואה למה טעיתי בהשערה שלי לגבי איפה יהיה מעניין בתוך זה- כי לעבוד ולהתנסות מול עצמי זה משהו שאני טובה בו ואוהבת, לעומת זאת לדברים שקורים בינך לבין אנשים אחרים יש השלכות , והשלכות הן משהו שאני מפחדת ממנו, בטח בסיטואציה מהסוג הזה, כלומר בתוך מצבים מסוכנים/חדשים (בחיים שלי , בטח בשנה האחרונה, בכלל, ובניסוי בפרט) – העבודה בתוך עצמי (השימוש במצבים האלה כדי לחקור את עצמי). ההמנעות מהשלכות זו הדרך שלי להישאר שפויה ולאפשר לעצמי לחוות כל מיני דברים, בלי לפחד שאני מאבדת את עצמי"
***

"בסופו של דבר מה שנשאר אצלי מהניסוי זו ההמצאות בחלל שבו אנשים פועלים בכנות יוצאת דופן"

בימים הראשונים אחרי הניסוי הייתה לי תחושה שמה שהולך להיות מעניין אלה ההשלכות של מה שקרה ביני לבין חלק מהמשתתפים על היחסים שלנו אחר כך. בראש ובראשונה הניסוי יוצר סביבה מעניינת להכיר בה אנשים (וגם לחוות בה דברים עם אנשים שאתה כבר מכיר). באופן כללי יש משהו מיוחד בסיטואציות שיוצרות מאוד מהר סוג של אינטימיות "שלא במקומה" או שמגיעה מהר מדי (כמו למשל סטוץ, לצורך העניין).

במהלך הניסוי, כל מיני אינטראקציות או תהליכים שיכולים לקרות בין אנשים, ברמות שונות של היכרות, קורים במין הילוך מהיר. ואז פתאום אחרי, בקשרים "על אמת", נשארים המשקעים של זה, והפער בין המשקל שאתה נותן לפעולות שאתה עושה בתוך הניסוי לבין המשקל שלהן בדיעבד יוצר מתח שהוא מן הסתם מאוד מעניין.

אבל יש שם משהו יותר כללי מזה.

הניסוי, למרות העובדה שאתה פועל בתוכו פעולות שלא אתה הגית, או יותר נכון בגלל זה, הוא מרחב עם המון חופש בחירה. ההוראות לא מחייבות אותך למלא אותן, אבל הן כן מסירות ממך (לפחות למראית עין) את האחריות עליהן. ההוראה היא מעין מתווך בינך לבין הפעולה, היא יוצרת תחושה של מרחק בינך לבין הפעולה שאתה מבצע.
אחת הסיטואציות המעניינות שנכחתי בהן במהלך הניסוי הייתה לשבת מול אחד המשתתפים שקיבל הוראה להעליב אותי (ובכנות, אם אני זוכרת את ההוראה המדויקת). מצד אחד ברור לשנינו שהוא לא רוצה להעליב אותי, ומצד שני ברור שהוא רוצה להצליח למלא את ההוראה. העובדה שבינו לבין הפעולה עומדת הוראה לא באמת משנה את המשמעות של הפעולה.

בסופו של דבר, הסיבה שבגללה כן אפשר להסיר מעצמך מידה מסוימת של אחריות על הפעולות שאתה פועל על אנשים אחרים, היא הידיעה שכל מי שנמצא בחלל הזה בחר להיות פה ולקח על עצמו את ההתמודדות עם מה שהסיטואציה הזו תביא איתה. כשאני יושבת מול משתתף שמנסה להעליב אותי, האחריות להשלכות של הסיטואציה הזו היא של שנינו: אני לוקחת על עצמי את האחריות על האפשרות שאני עלולה להיפגע, והוא על זה שהוא עלול לפגוע.

מצד אחד זה מאפשר לך להיות במצב הזה של ריחוק בלי להיכנס לעמדת כח, בלי שיהיה לך יתרון על האחר, כי הריחוק הוא נקודת הפתיחה של כולם. מצד שני זה מאפשר לך להתמסר לסיטואציה כמה שאתה רוצה מבלי לדאוג להשלכות על מי שמולך. לא בגלל האשליה שאין השלכות, אלא בגלל שהאחריות עליהן היא משותפת. זה יוצר תחושה של שוויון באינטראקציה החברתית שקשה להגיע אליה בדרך כלל. זה המקום המשחרר באמת בתוך החוויה הזו.

בסופו של דבר מה שנשאר אצלי מהניסוי זו ההמצאות בחלל שבו אנשים פועלים בכנות יוצאת דופן.

יש בזה משהו מצחיק: הרי הניסוי בבסיסו הוא סיטואציה משחקית. לכאורה שום דבר שקורה בו הוא לא "על אמת". ודווקא בגלל זה מוותרים על משחקים: לא בגלל שהם לא קיימים, להפך, בגלל שהם קיימים במוצהר. מרגע שברור שהמניעים של כל הפעולות שקורות הם לא כנים מוותרים על ההתעסקות בהם, ואז מתברר עד כמה מניע יכול להיות זניח.

הרי לא צריך את הניסוי כדי לדעת שאינטראקציות חברתיות מלאות בחוקים, או שהרבה פעמים כשמסתכלים על דברים בפרספקטיבה (בדיעבד או תוך כדי שהם קורים) הם מאבדים מהרצינות ומהמשקל שלהם.

לפעמים כדאי פשוט להתמסר לסיטואציה. אחת לכמה זמן פוגשים בתוכה מישהו שמתמסר לה במידה כזו שהעובדה שהיא פועלת בתוך חוקים שרירותיים/מרגיזים/מגוחכים (שהמחשב יגריל) כבר לא באמת משנה. לפעמים ההתעקשות לחתור לכנות יכולה לכפות את עצמה גם על מי שעומד מולך, או לפחות לחשוף קצת את הגיחוך שבחוסר הכנות.

ולפעמים מעניין להישאר קצת בחוץ ולהסתכל…

(ים)

עולם שמורכב רק מאבני הבניין, אבל לא מהחצים שמחברים ביניהן

"ריבוי העולמות, ההתנגדות להגדרה, כל אלו, הם פשוט אמצעים לקיים עמדה של חוסר מחויבות. יש כל מיני אסטרטגיות לפתור את זה בהינתן החיים כפי שהם. עוד פתרון לאותה הבעיה, היה אם העולם היה ניסוי אחד גדול."

יש סתירה באופן בו אני בדרך כלל ממשיגה את ההוויה שלי – מצד אחד, אני נוהגת לטעון שיש לי רתיעה מכל מה שמקבע אותי לעמדה אחת, מגדיר אותי מדי, הופך אותי לישות אחדותית מדי ולא משהו שעדיין מותרת לו חירות של שינוי תמידי וגמישות. שבגלל זה אני מנסה להיות שייכת לכמה עולמות במקביל, נחרדת מעט מהמחשבה על עתיד שהוא יותר מדי קבוע/אחד, שונאת להרגיש שאני נשאבת חזק מדי לתוך דיבור מסוג מסוים ובעיקר מתעצבנת כשאומרים לי משפטים כמו 'את אדם ש…' (באמת יש המלגלגים עליי, שאי אפשר להגיד לי 'את מתעצבנת כשאומרים עלייך דברים חד משמעיים מדי', כי גם זה מעצבן אותי). נדמה היה שדווקא מנקודת המוצא הזאת יהיה לי קל לכתוב על הניסוי, ועל מה שהוא מאפשר.

למעשה, הרבה יותר קל לי לכתוב דווקא מתוך נקודת המוצא הדי-הפוכה לה (הצד השני של הסתירה):
כי בעצם, מצד שני ובמקביל, ממש לא השתחררתי מהעמדה (הילדותית?) שמציבה את ה'עצמיות' האמיתית שלי כנגד ה'עולם', שמחייב אותי לשתף איתו פעולה בכל מיני אופנים ש"מלכלכים" את העצמיות שלי, עלולים פתאום למשוך אותה למקום אחר בלי שאני אשים לב, ולהפוך אותי למשהו גנרי, סתמי, מעליב. אז את אותן הדוגמאות מהפסקה הקודמת אפשר לפרש גם בהתאם להבנה הזאת – ריבוי העולמות, ההתנגדות להגדרה, כל אלו, הם פשוט אמצעים לקיים עמדה של חוסר מחויבות. כלומר, חוסר מחויבות למשהו 'אחר', שהוא אינו ה'עצמי' שאני אוהבת ולא רוצה שיופקע ממני ויהפוך להיות חיצוני וזר ועשוי בתבנית.

כמובן שסיטואציות חברתיות הן דוגמא קלאסית למשהו חיצוני כזה, שכופה עליי מערכת חוקים מובלעת. וזה מה שתמיד הכי קשה לי – לא פחד מפני 'השלכות' (כי נורא לא טבעי לי להריץ בראש סרט של 'מה אם' ו'מה יקרה כשנתראה מחר' או משהו כזה), ולא בושה ביחס למה שייצא לי מהפה בהינתן שנניח וכבר ניתנה לי האפשרות הטהורה-אידיאלית להציג את עצמי בכנות וכו', אלא התפקוד בתוך המנגנון של החוקים שעושים רגולציה לאופן בו אני מוציאה דברים מהפה, נעה במרחב וכו'. וזה כי אני לא משתחררת מהרתיעה/עכבה שלא נותנת לי להתחייב, שנובעת מאי רצון להרגיש יותר מדי שייכת לדבר החיצוני הזה (טוב, ובלי קשר אפשר גם לטעון סתם שאני גרועה בזה. אבל זה כמובן שלוב ביחד).

אז יש כל מיני אסטרטגיות לפתור את זה בהינתן החיים כפי שהם. על האסטרטגיות של עצמי כבר כתבתי במקום אחר, אבל יש כל מיני אסטרטגיות אישיות אפשריות אחרות, טובות לא פחות.

עוד פתרון לאותה הבעיה, היה אם העולם היה ניסוי אחד גדול.

"הניסוי מאפשר לי להגיד ולעשות משהו שיש לו משמעות, מבלי לדאוג לגבי המשמעות שיש לעצם העובדה שאמרתי/עשיתי אותו. בניסוי מותר לי להיות עצמי, מבלי לחשוב מה זה אומר עליי שאני מתנהגת כמו עצמי. כמובן, בפועל, הניסוי עוד לא שם"

איך זה עוזר?

כי הניסוי מנכיח את 'החוקים' והופך אותם למשהו חיצוני באמת, לגמרי לא תלוי בנו. לא כי אנחנו יודעים מה הם, אלא כי אנחנו יודעים שהם שם. ונכון, כולנו אנשים חכמים ומודעים וגם ביום יום יודעים היטב שהחוקים 'שם', ואולי גם מסוגלים לנסח אותם לא רע לפעמים, בעיקר כשאנחנו מתצפתים על מישהו אחר. אבל הרי כל עוצמתה של מערכת החוקים ה'יומיומית' היא בכך שזה ממש לא משנה שאנחנו מודעים לה, זה לא מפחית כהוא זה מהמידה בה אנחנו מפנימים אותה, מרגישים שהיא חלק מאיתנו ושאנחנו נמדדים ביחס אליה ואחראים עליה.

הניסוי, יותר מכל דבר, משחרר אותי מהאחריות – המחויבות – לא ביחס לתכנים שיוצאים לי מהפה ומהגוף, אלא ביחס לרגולציה שלהם. מאפשר לי להגיד ולעשות משהו שיש לו משמעות, מבלי לדאוג לגבי המשמעות שיש לעצם העובדה שאמרתי/עשיתי אותו. או במשל לוגי – משאיר לנו את כל המשמעות שבישים מסדר ראשון (השמות, הפסוקים), אבל לוקח על כתפיו את כל המשמעות שבישים מהסדר השני ומעלה (היחסים בין הדברים, החוקים שלהם). וזה יופי – בניסוי מותר לי להיות עצמי, מבלי לחשוב מה זה אומר עליי שאני מתנהגת כמו עצמי.

כמובן, בפועל, הניסוי עוד לא שם.

גם לניסוי יש חוקים מובלעים, ולא רק חוקים שכולנו יודעים שהם שם. זה כמובן היה הרבה יותר מורגש בשבילי כשאלו היו אנשים מוכרים (בניסוי השני שהשתתפתי בו), שאז כוחו של הניסוי לא מספיק חזק בשביל למחוק את כל מה שידוע שיקרה וקרה לפניו ואחריו. אבל גם עם זרים, לניסוי לפעמים נוצרים חוקים משלו, דומים יותר ופחות לסיטואציות אחרות שאנחנו כבר מכירים. בניסוי הראשון, למשל, הרגשתי שאנחנו נמשכים יותר מדי להיות בתוך מצב של 'משחק תיאטרון' או 'משחק מסיבה משוכלל', ואז אני נכשלת כשאני לא מצליחה להשתלב בתוך החוקים של איך להיות 'מאלתרת טובה', 'מצחיקה מספיק', 'חופשייה מספיק' וכו' (או נכשלת כשאני כן מצליחה, אם נלך לרגע לפי מה שכתבתי, כי אז אני מיד נהיית מנוכרת ושונאת את האופן בו הכריחו אותי להיות 'לא אני'). ובגלל זה הוראות כמו 'תלכי אחורה עד ההוראה הבאה' לא מעניינות. (כמובן, הוראות כמו 'העמידי פנים שאת…' עוד פחות נעימות לי, והאמת היא שבניסוי השני כבר התחלתי לרמות לגביהן בלי בושה).

אבל למותר לציין, התיאור האידיאלי של שלוש פסקאות אחורה הוא די דמיוני, די ברור שלעולם לא נהיה שם. (אולי זה קצת כמו מדיטציה קבוצתית – נסיון ביחד לא לתת משקל לשום דבר בכלל).

סכנה אחרת, חמורה יותר, קשורה למה שנדמה לי שעלה ממה שעפר כתב: הניסוי יכול גם לקלקל לנו את 'העולם האמיתי'. אם ניתן לנו מרחב, שבו נוצרים מצבים 'טהורים', כאלו שלא עוברים דרך תהליכי רגולציה מוכרים של 'העולם האמיתי', הרי שיש בזה משהו שהורס את הקסם (של העולם האמיתי), איכשהו שובר את החגיגיות המדומיינת של הדברים. אם בניסוי אני משום מקום מתמזמזת עם בחור זר, שלא העליתי על דעתי לעשות זאת איתו רגע לפני כן, אבל למרות זאת זה מרגיש טבעי ואינטימי ולגמרי מנותק מהעובדה ששום דבר מהסיפור של המצב לא הוביל לאותו הרגע כפי שבדרך כלל היה קורה, הרי שכשחוזרים ל'עולם', משהו מהמתח שבתהליך 'הטבעי' נאבד. הוא הופך להיות חסר ערך ו'לא מעניין'. או במילים אחרות, קצת נאבדת המשמעות שבכל זאת יש ב'משפטים מהסדר השני' (הרגולציה וכו'), ועד כמה שהיא מגבילה, היא הרי לפעמים גם נעימה.

אז קשה לי לומר. אידיאל של עולם שמורכב רק מ'אבני הבניין', אבל לא מהחצים שמחברים ביניהן, הוא אידיאל שיש בו הרבה חופש, והוא בייחוד נוח לאדם כמוני, שתמיד הרגיש שהחצים עושים לו את החיים קשים. אבל מצד שני, דומה שאנחנו מוותרים על הרבה נחמה (אשלייתית ככל שתהיה) שיש בחצים הללו.

(שדמה)

הנה פוסט לבלוג

" ההתלבטות שלנו בין רצון חופשי ודטרמיניזם היא במובן מסוים הבחירה אם להביט בדברים דרך הסופיות המוחלטת של ההוראה או דרך האינסוף שמשתרע בתוך היישום שלה."

ועדת הניסוי שלחה לי "הוראה": לכתוב פוסט לבלוג החדש של הניסוי. אני מברך על הבלוג, שלא תבינו לא נכון, אבל ההוראה הזאת פוגשת אותי בזמן קצת בעייתי – שלל המחשבות שתקפו אותי לאורך שלושת הניסויים בהם השתתפתי עשו איזה סוג של פליק פלאק אחרי הניסוי האחרון והתחילו לתקוף ולהשמיד זו את רעותה. אחרי הניסוי הראשון, אני מתאר לי שיכולתי לכתוב פוסט תמציתי מאוד, דומה למה שכתבתי אז לועדת הניסוי במייל (משהו בסגנון "נהניתי מהרנדומאליות"); אחרי הניסוי השני, כשועדת הניסוי עברה משבר פנימי קטן ואני עצמי התחלתי לראות גם צדדים אפלים בחוויה הזאת, כתבתי להם במייל תגובה ארוכה (שבקלות יכולה היתה להפוך לפוסט) על הערך הלימודי הגלום בחוויות קיצוניות; אחרי הניסוי השלישי הרגשתי מנותק פתאום מהמחשבות האלה, וגם מרוקן פיזית ורגשית ברמות שהפחידו אותי. אני מניח שהפוסט הזה הוא בעיקר על החוויה ההיא, השלישית, של ההתרוקנות.

אבל זה, אם תרצו, לב העניין: קחו שלוש נקודות אקראיות בזמן, תנו לי את אותה הוראה – "כתוב פוסט לבלוג החדש של הניסוי" – ובתמורה תקבלו תוצאה אחרת לחלוטין. כי אם לקחת לרגע את הכדור מהיכן שקרן הניחה אותו בפוסט שלה, בחירה חופשית וציות עיוור לא באמת סותרים אחד את השני, או לפחות הם מנהלים סוג של יחסים דיאלקטיים. הרי בכל סיטואציה חברתית, סיטואציה שיש בה גם צד אחר מאיתנו, אנחנו מצייתים לאיזו הוראה מובלעת ומקבלים על עצמנו מערך שלם של "כללים" חברתיים שהם בעצם שרירותיים. החופש, או הבחירה, נמצאים במרחב (הצר או רחב, אך תמיד מוגבל) של בחירת אופני היישום. בסיטואציות מסוימות (נניח, יחסי מרות בעבודה או בצבא) המגבלה נוכחת יותר מהחופש, ובאחרות (למשל בערב שתייה בפאב, או להבדיל במערכת יחסים זוגית) החופש מאוד גדול והמגבלה כמעט בלתי נראית. בכל מקרה, תמיד יש טווח תחום ומוגדר בין זה וזה, נקודה שבתוכה משתרע החופש שלנו. כמובן שלא צריך להיות זנון כדי להבין שבתוך הנקודה התחומה והמוגבלת הזאת משתרע בעצם טווח אפשרויות אינסופי.
הטווח הזה, המרחב האינסופי של בחירה תחת הוראה – ופה אני קצת מתפצל מהגישה של קרן – הוא הדבר שאנחנו קוראים לו "אני".
ההתלבטות שלנו בין רצון חופשי ודטרמיניזם היא במובן מסוים הבחירה אם להביט בדברים דרך הסופיות המוחלטת של ההוראה או דרך האינסוף שמשתרע בתוך היישום.
במובן הזה הניסוי הוא בשבילי ההיפך מחוויה שמרחיקה אותי מעצמי. הניסוי, עבורי – וזה דבר שהמם והפתיע אותי כל פעם מחדש – הוא מפגש אינטנסיבי שלי עם עצמי. כי דווקא בתוך המסגרת הזאת, שההוראה, המגבלה, כל כך גלויה בה, אתה מקבל לכאורה כרטיס שחרור מהבחירה, מהאני, ואיתו את החופש והרשות לפעול בלי כל מיני מגבלות חיצוניות של השלכה ותוצאה (כמו שאלעד אמר); אבל זה פרדוקסלי כי כרטיס השחרור הזה רק מדגיש עד כמה המתח בין הוראה ובחירה ממשיך להתקיים גם שם. ואז אתה מגלה, באופן בלתי נמנע, מה ה"אני" הזה עושה כשניתנת לו לגיטימציה חברתית די קיצונית ומופרעת לפעול. בגילוי הזה היתה בשבילי בשבילי המון חדווה: מצאתי בתוכי אדם יותר פתוח ומשוחרר ודינמי ממה שזכרתי שיש, בטח בשנים האחרונות. אבל היתה בו גם אימה גדולה: גיליתי צדדים מסוכנים ומניפולטיביים ושתלטניים ומרושעים. ועד כמה שהייתי רוצה להרחיק את עצמי מהצדדים הללו ולהשתמש בקרדיט החופשי שאני מקבל משאר המשתתפים לומר פשוט "אני רק מילאתי פקודות", ביני לביני אני יודע שכל עוד למילה "אני" יש משמעות כלשהי, את כל הדברים שעפר עשה בניסוי אני עשיתי. עם ההתמודדות הזאת צריך להמשיך הלאה את תוך היומיום.

"אני מתחיל להרגיש שמשהו בצורת המחשבה משתנה שלי באופן בלתי הפיך, וגם בלתי צפוי. הניסוי אולי שיכלל את היכולות שלי לשחק את המשחק וחשף בפניי צדדים יפים ואפלים ודרכים חדשות לשחק, אבל בסופו של דבר אני מרגיש יותר ויותר את המגבלה בתוך ההוראות. הניסוי גורם לי להאמין בדטרמיניזם."

בראיון שלי לניסוי – אז, לפני עידן ועידנים – קרן שאלה אותי למה אני רוצה להשתתף. אמרתי שאני לא יודע, אבל זה כנראה מתלבש לי על כל מיני פנטזיות פיליפ ק. דיק מימי הנעורים. דיק, למי שלא מכיר, הוא סופר מדע בדיוני שהתמחה בתיאור של תעתועי תודעה, מציאויות מזויפות ושבריריות תחת מציאויות מזויפות ושבריריות אחרות ("זיכרון גורלי" עם שוורצנגר, למשל, מבוסס על סיפור שלו, וגם יוצרי "המטריקס" או "פייט קלאב" לצורך העניין הושפעו ממנו בכבדות) ולכמה מהספרים שלו אני מתייחס פחות או יותר כמו לכתבי קודש. לא בדיוק ידעתי אז למה העליתי את שמו בהקשר של הניסוי, אבל אני יכול לנסות לתאר לכם את התחושה שחוויתי כשקראתי ספר שלו לראשונה, בגיל 13: מצד אחד, בפעם השישית שבה אתה מגלה שגם המציאות שמתחת למציאות שמתחת למציאות היא לא אמיתית, אתה מתחיל להתייאש מהרעיון שיש משהו אמיתי אי שם. מצד שני, בעצם חשיפת המנגנון הזה של חוסר יכולת לגעת במשהו ממשי, שהוא יותר ממשחק או העמדת פנים, היתה תחושה של אמת גדולה, כאילו עד עכשיו ישבת והסתכלת על בלרינה רוקדת בתיבת נגינה, והנה בא מוסכניק עם פלייר ופתח את התיבה והראה לך את כל גלגלי השיניים והקפיצים בפנים. הופ, ירדת שכבה אחת למטה, בדרך לליבה. אני מניח שהיתה לי תחושה אינטואיטיבית שהניסוי יקרב אותי למשהו אמיתי, שהחשיפה של המנגנון שתיארתי קודם לכן תאפשר לי להגיע למקום חדש, אמיתי יותר, בעצמי. לפעול מתוך בחירה יותר משוכללת.
אחרי הניסוי הראשון שהשתתפתי בו, התחושה הזאת התפוצצה בתוכי ברעש אדיר. הייתי נרגש. נדהמתי מעצמי, מדברים שאמרתי, מדברים שעשיתי, ממקומות שהוּבלתי אל תוכם. והיתה לי תחושה שזאת רק התחלה. שיש פה מפתח כלשהו להכרת עצמי. מפתח אל היות אדם חופשי. הרגשתי שמצאתי את הפייט קלאב שלי.
אחרי הניסוי האחרון, לעומת זאת…
אני לא יודע. מאוד נהניתי בניסוי עצמו, היה כיף, באמת. אבל אני מתחיל להרגיש שמשהו בצורת המחשבה משתנה שלי באופן בלתי הפיך, וגם בלתי צפוי. במקום שהניסוי יעזור לי "להתקרב" צעד אחד אל הממשות (באמצעות חשיפת המנגנון…) אני מתחיל להתייחס להכל כמו למשחק. אחרי לילה שלם של מילוי הוראות, ושל דחיפה הולכת וגוברת של הגבולות ושל סף הריגוש ושל היכולת לעשות מניפולציה על ה"הוראה" בתוך תחום הבחירה, אתה לא יכול לחזור לשבת בפאב ולהתנהג באותה הצורה. אתה לא יכול להמשיך למלא הוראות כרגיל.
ערב אחד לפני מספר שבועות הלכתי עם חברה ותיקה (אנחנו מכירים שנים) לאירוע של חברים שלה בירושלים. אחרי האירוע היא אמרה שרואים איך הניסוי הזה שאני משתתף בו משפיע עלי, שהיא הבחינה איך אמרתי משפטים מתריסים או מוזרים או מביכים רק כדי לבדוק איזה מין תגובה הם יעוררו בתוך הסיטואציה.
שבועיים אחר כך, יום למחרת הניסוי האחרון, הלכתי למסיבת היפ הופ. הייתי גמור ושחוק רגשית. לא היה לי כוח למניפולציות, לא היה לי כוח לציית לכללים ולא לשחק את המשחק החברתי. ישבתי בצד והסתכלתי. ובחיי שלא הרגשתי כלום. לא משיכה, לא עניין להצטרף, אפילו לא טינה כלפי נשים יפות רוקדות. זה היה כמו לצפות בסרט טבע, בריקוד החיזור המשונה של בני האנוש, לראות את כל זה ממרחק כמו גלגלי שיניים וקפיצים. אז הניסוי אולי שיכלל את היכולות שלי לשחק את המשחק וחשף בפניי צדדים יפים ואפלים ודרכים חדשות לשחק, אבל בסופו של דבר אני מרגיש יותר ויותר את המגבלה בתוך ההוראות, את חוסר היכולת לגעת במשהו אמיתי. הניסוי גורם לי להאמין בדטרמיניזם.
זה בטח נשמע מגוחך אחרי כל המגילה הזאת, אבל דיונים פילוסופיים על רצון חופשי ודטרמיניזם תמיד שיעממו אותי. הדבר שאני מדבר עליו בכלל לא נוגע לדיון הפילוסופי, מבחינתי – אני מדבר אך ורק על תחושה חונקת ומשתקת בתוך החיים עצמם, ביומיום. כשאתה כל הזמן זוכר שאתה משחק, אתה לא יכול לקחת את המעשים שלך ברצינות. וכשאתה לא לוקח את המעשים שלך ברצינות, אוזלים לך המניעים.

***

"במקום ההוא פשוט אזלו לי המניעים", אומר ג'ייקוב הורנר, גיבור הספר "סוף הדרך" של ג'ון בארת', על אדם שמאבד את היכולת לרצות, להעדיף בחירה אחת על פני אחרת. נזכרתי בספר הזה המון בימים האחרונים, כי המשבר הזה, של היעדר רצון מוחלט, של חוסר חשק לעשות פעולה כלשהי, שקצת יושב עלי עכשיו, תקף אותי כבר פעם אחת לפני כמה שנים אחרי שקראתי אותו. נזכרתי פתאום שבניסוי הראשון, בבית של סער, ראיתי על מדף הספרים שלו את "סוף הדרך" לצד כמה מהרומנים של פיליפ ק. דיק. קראו לי פרנואיד, אבל נדמה לי שזה לא יכול להיות צירוף מקרים.

ציפורים פוליגוניות בדיזינגוף סנטר

"רגע אחד אתה במציאות ורגע אחר כך אתה שוב במציאות, אבל אחרת… אתה עצמך זהה אבל אחר"

כילד, הוקסמתי לחלוטין מהאפשרות של מציאות מדומה. ראיתי עולם קסום של אפשרויות במתקני ה"וירצ'ואל ראליטי" המסורבלים והמביכים שאיפשרו לי לירות טילים על ציפורים פוליגוניות באולם בדיזינגוף סנטר שהוא היום חנות למזרונים.

כנער מתבגר, רבות מהאופציות שראיתי נפתחות היו קשורות לשני תחומים עיקריים – מין ואלימות.
בראתי שדות קטל בהם יש לי כוחות על וסוגי נשק מדהימים ומגניבים, פנטזיות מדממות בהן דיוק ניוקם, חוויות מהפיינטבול בבית ברל ומפרטי נשק מתקופת מלחמת המפרץ הראשונה מתערבבים יחדיו.
וכמובן, כל הבחורות שרציתי, מייד ובכל מני דרכים משוחררות ממגבלות שעל רבות מהן עוד לא שמעתי ולא הייתי צפוי להתמודד איתן לעוד זמן ארוך באופן מתסכל לאחר מכן.
מתוך כל הפנטזיות המפורטות האלו, שרדה אחת שהחזיקה מעמד גם את הטלטלות של המעבר לתוך בגרות והיוותה אלטרנטיבה לקיום מבויש ועצור של נער שחי את ההבדל התהומי שבין החופש שאפשר האינטרנט המוקדם לבין העולם ה"אמיתי" על ההתמודדויות שהציב.

פנטזתי מערכת של מציאות מדומה שתשעתק את המציאות באופן אמין כלכך עד שתהיה זהה לה לחלוטין, בלי גרפיקה מתוחכמת, בלי שינוי בחוקי הטבע המוכרים. כמו לחלום על לשכב במיטה בחדר שלך בזמן שאתה שוכב במיטה בחדר שלך. רגע אחד אתה במציאות ורגע אחר כך אתה שוב במציאות, אבל אחרת… אתה עצמך זהה אבל אחר (הקונטקסט הבורחסיאני של הניסוי זורק את המחשבה באופן טבעי אל המפה המושלמת שנבנתה על ידי הקרטוגרפים הבלתי נלאים של אותה אימפריה קדומה).

הסדקים נראים לעין, מבעד להם עדיין אפשר לראות את העולם שבחוץ, מבעד לרסיסי המראה השבורה אפשר עוד לראות את "עצמי" שמבקש שוב ושוב לתפוס את ההגה מהקברניט הממוחשב
 
כל פעולה שלך בתוך אותו עולם שהוא זהה אבל שונה, תהיה מתוך ידיעה שאתה מתקיים בעולם מדומה ולכן נטול תוצאות. למרות שכל חוקי הסיבה והתוצאה המוכרים חלים גם בעולם הזה ולמרות שתיאורטית אתה יכול להתקיים בעולם הזה מרגע כניסתך אליו ועד מותך הטבעי ("הגוף אינו יכול לחיות ללא המיינד" אמר מורפיוס לניאו).
בעולם כזה ניתקים הכבלים, בעולם כזה מעשים שהיו בלתי נתפסים הופכים לקלים ופשוטים והכל בגלל אותו מסך בלתי נראה שנפרס על פני העולם.
בדומה לאגדה האורבנית על מכשיר שמלבישים על העיניים לפני השינה, ואחר כך בזמן חלום מקרין אלומת אור לתוך העין החולמת, ואז תוך כדי חלום אתה רואה נקודה אדומה שמזכירה לך שאתה בחלום ואז אתה חופשי לעשות כאוות נפשך.
כלומר, הכל בראש שלי, ההבנה הזאת שוב ושוב אז וגם היום שהכל בראש שלי ועדיין אמיתי כלכך ומקיף ומפורט עד פליאה (ספרו המופלא של נבוקוב, 'הזמנה לגרדום' עולה כאן לזכרון).
הניסוי מציג פוטנציאל לתפקד כאותו מכשיר מציאות מדומה מושלם שמאותו רגע בו הוא מופעל שום דבר לא משתנה ובאותו זמן הכל משתנה. הדלתות ננעלות, הרהיטים מפונים מעט ממרכז החדר וניתנת הדרכה קצרה ואז… לא קורה שום דבר. אבל כולם בתוך "הניסוי" מעתה ועד סוף הזמן הקצוב, כל דבר שנעשה ונאמר יהיה חלק מ"הניסוי", אתה אוכל, שר, רוקד, מעסה ומחרבן "ניסוי" הקונטקסט החברתי זהה, אבל שונה לחלוטין. הוא הקונטקסט של "הניסוי" ההוראות הן בינך לבין המחשב והן מבחינתי מכשיר כניסה לתוך המציאות המדומה שהיא המציאות של הניסוי.
פתאום נוצרות דיכוטומיות מעניינות ומפתיעות, בין רצון לחופש, בין חופש פעולה לחופש מחשבתי, בין עצמיות מונעת רצון לבין עצמיות מונעת נסיבות.
הניסוי אינו מושלם, עדיין, ואולי לעולם לא יהיה, הסדקים נראים לעין, מבעד להם עדיין אפשר לראות את העולם שבחוץ, מבעד לרסיסי המראה השבורה אפשר עוד לראות את "עצמי" שמבקש שוב ושוב לתפוס את ההגה מהקברניט הממוחשב בטענות הרגילות "זה לא 'אני', 'אני' לא עושה דברים כאלה". המחקר נמשך. הניסוי נמשך ומעמיק בכל פעם קצת יותר.
בצורתו הפוטנציאלית העתידית אני רואה את הניסוי הרמטי לחלוטין, בתחילה באמצעים טכניים (חלל ניטרלי יותר, שיבוש זהויות, מערכת ממוחשבת חפה יותר ויותר מטעויות) ובהמשך, אולי, ניתן יהיה להשתחרר מהקביים הטכניים וליצור את אותו אפקט רק על ידי כניסה טקסית למרחב המדומה של "הניסוי".
האבולוציה של הניסוי, זו הפוטנציאלית וזו המגלה את עצמה מניסוי לניסוי בפועל, מגלמת בתוכה אפשרויות מרתקות, אני מצפה בכליון עיניים.

(אלעד רוזן)

למה ניסוי? למה אמנות?

"אמנות היא בעצם מצב תודעה אחר. במובן הזה, אני חושב, ההגרלה היא אמנות. או לפחות אמנות כפי שאני הייתי רוצה שאמנות תהיה."

למען האמת, השאלה האם ההגרלה היא אמנות או לא, או באיזו מידה היא אמנות, לא מעסיקה אותי. בסופו של דבר, הרי המערכת קיימת, ניסויים כבר קרו ועוד יקרו, והכותרת לא תשנה הרבה. ובכן, זה כמעט נכון. כי השאלה הזו כן מעסיקה אותי, אם כי בווריאציה אחרת שלה: איך כל אחד מהמשתתפים יתייחס אל הסיטואציה שבה הוא נמצא. איך הוא ימסגר אותה, איזו מידת מחויבות הוא ירגיש אליה, איזה מבט הוא יפנה אל עבר ההתרחשויות שסביבו בזמן הניסוי ואחריו. בהקשר הזה אני חושב שהמסגור כניסוי חברתי (למרות שבבירור לא מדובר כאן בניסוי במובן המדעי של המילה – אין שאלת מחקר אחת, אין בידוד של משתנים ולא יתפרסם אף פעם מאמר עם תוצאות) ברור למדי – זהו ניסוי כי הכוונה היא שכל אחד מהמשתתפים יבדוק את עצמו במהלכו. אנחנו מספקים את המעבדה כדי שכל אחד מהעכברים (וגם אנחנו עכברים, כמובן) יוכל לבחון את עצמו בתנאים מיוחדים.

השאלה לגבי המסגור כאמנות מורכבת יותר, ומכילה בתוכה את המניפסט הפרטי והצנוע שלי (ככל שמניפסט יכול להיות צנוע) לגבי המקום של אמנות בחיים (כלומר, במרחב האינטרקציות החברתיות שהוא החיים). יותר מכל דבר אחר, הסימן "אמנות" מאפשר לנו לנתק אירועים מסוימים באופן חלקי מהעולם סביבם. להתייחס אליהם בו בזמן כמרכיב וכמכלול, כחלק וכדבר עצמו. האשליה שאמנות היא מרחב שאין לו השפעה על החיים, שצריך לשפוט אותה בכלים אחרים, אסתטיים, היא אמנם אשליה, אבל היא אשליה שעובדת. וכל עוד היא עובדת, אנחנו צריכים לנצל את האפשרויות שהיא מציבה בפנינו: גם כקהל אבל גם כאמנים (או במקרה של הניסוי – כקהל-אמנים).

אמנות מאפשרת לנו לתפוס באופן שונה את ההצדקה של פעולות, לקרוא סימנים על פי מפתח אחר ודרך כך לחוות באופן שונה סיטואציות – בזהות משולבת שהיא בו בזמן אני ולא-אני, סובייקט ופרפורמנס-של-סובייקט. אמנות היא בעצם מצב תודעה אחר. במובן הזה, אני חושב, ההגרלה היא אמנות. או לפחות אמנות כפי שאני הייתי רוצה שאמנות תהיה.

(סער סקלי)

העניין הוא כמובן הרצון

"מסביב לכל זה יש ביצה שלמה של רצונות חלקיים, מוזרים, זרים, מטופשים, שאולים, דחויים, שאת יכולה להגיע אליהם ולאחוז בהם רגע חלקלקים ומפרפרים בין אצבעותייך דווקא אם את בניסוי והגבול בין הרצון שלך ללא-רצון-שלך מטושטש."

העניין הוא כמובן הרצון. שאלה עתיקה, שמנונית מרוב שימוש, גם בהסטוריה של הפילוסופיה וגם בהסטוריה האישית-הקולקטיבית שלנו: איך ישבנו בתיכון ובצבא (מצחיק שבצבא) על מיטות-היחיד שלנו והתווכחנו בלהט על רצון חופשי, ויכוחים מטאפיזיים מה זה בכלל רצון חופשי ואיפה יש לו מקום בין דטרמיניזם לבין אקראיות, ויכוחים מוסריים במתי אפשר לומר שמישהו פעל מרצונו החופשי ולהעניש אותו או לגמול לו, מתי לא. בדרך כלל, מתישהו במהלך הויכוח השתתקנו, ישבנו ונעצנו עיניים ביד שלנו המונחת מולנו באוויר וניסינו בכל הכוח להבין מה בדיוק הדבר שקורה כשאנחנו רוצים (מחליטים מרצוננו) להזיז את היד, איך רצון מתממשק אל רצף הזמן שבו יש יד נחה ואז יד זזה. אבל לא הצלחנו.

ועוד לפני כן, בילדות, היה המאבק כל הזמן על לעשות מקום למה שאנחנו רוצים בתוך הרצון של האחרים, המבוגרים, שהקיף אותנו מכל צד. החלום להיות גדולים כדי שאף אחד לא יגיד לנו מה לעשות ונוכל לעשות מה שאנחנו רוצים, מצד אחד. ומצד שני ידענו גם, בחמלה ובהתנשאות, שבמובנים רבים הגדולים הרבה פחות חופשיים לעשות את מה שהם רוצים מאיתנו. הם לא זחלו אף פעם מתחת לשולחן בזמן הארוחות, אלא נשארו מעליו לכודים בתוך שיחות סרק חוזרות על עצמן שלא באמת עניינו אף אחד מהם, משכלים בחוסר-נוחות רגליים בתוך נעליים בצבעים שחור וחום. לנו היו מגפי-גומי עם דגים צבעוניים עליהם, וקפצנו לתוך כל השלוליות שרצינו.

ואז בבגרות, להיות לבד בתוך העולם ולבחור ולהחליט, ואז למצוא את עצמך פשוט עושה את המתבקש מתוך המסלול שבו הלכת עד כה בלי קשר לרצון, או עושה דברים שאת לא-רוצה, או מפחדת לעשות דברים שאת רוצה, או מתלבטת בכל הכוח להבין מה את באמת רוצה בין שתי אפשרויות ואז מבינה שבהתלבטות מהסוג הזה את תמיד בוחרת באפשרות הראשונה, ולהרפות מכל זה בבת-אחת.

אז היה לנו תמיד עניין עם רצון, וברור עכשיו שגם תמיד יהיה.

אבל הניסוי מלמד דברים מעניינים בכל זאת – למשל שכל השנים האלה כשחשבתי על "רצון" חשבתי על הדבר הלא נכון. חשבתי על רצון אחד, כלומר הבחירה. אבל המרחב של הרצון הוא גדול הרבה יותר מנקודת הבחירה (הרגע שבו את רוצה להזיז את היד, והיד זזה). יש הרבה רצונות כל הזמן והתהליך שבו אחד מהם מתגבש ומוכתר בתור 'הדבר שאת רוצה באמת' מושפע מאוד דווקא משיקולים נוקשים של מסורת אישית והרגל, שמכוונים אותך לעשות את מה שנוח לך לדמיין את עצמך עושה, את מה שאת עושה בדרך-כלל, מה שקרן היתה עושה. אבל מסביב לכל זה יש ביצה שלמה של רצונות חלקיים, מוזרים, זרים, מטופשים, שאולים, דחויים, שאת יכולה להגיע אליהם ולאחוז בהם רגע חלקלקים ומפרפרים בין אצבעותייך דווקא אם את בניסוי והגבול בין הרצון שלך ללא-רצון-שלך מטושטש. זה כמו ההבדל בין הליכה לבין יוגה. יש המון שרירים שאף פעם לא הפעלת אותם.

בדרך כלל את תובעת מעצמך, והעולם תובע ממך, לחשוב ולמצוא ולעשות את 'מה שקרן רוצה לעשות', כלומר 'להיות קרן'. בניסוי את יכולה במידה מסויימת להיות לא-קרן. אני מחבבת את קרן אבל נחמד להשתחרר ממנה לפעמים.

(קרן שפי)

Proudly powered by WordPress
Theme: Esquire by Matthew Buchanan.